במאה ה-19 התפתחה התנועה המודרנית מתוך רצון לחדש צורות מסורתיות באומנות ובספרות וליצור תרבות חדשה. המודרניזם שאף להחליף דרכים ישנות בחדשות וטובות יותר, והושפע מרעיונות כמו פוזיטיביזם ומרקסיזם.
פוסט מודרניזם-
מינוח מקובל לציון תקופה ותפיסה פילוסופית שאין לה הסכמה בנוגע להגדרת התקופה על ציר הזמן, הפילוסופיה הפוסט מודרנית היא מכלול של רעיונות בתחומים שונים, ולה מאפיינים שונים.
מאפיינים כלכליים ופוליטיים- תהליכי גלובליזציה, התפתחויות טכנולוגיות והפרטה.
מאפיינים אידיאולוגיים- ערך הסובלנות כערך עליון והוא האמת המוחלטת, היצמדות לאמת יחסית, והטמעת אמונות התקפות רק לפרט ולא משפיעות על פרט אחר.
מאפיינים חברתיים- חברה אטומית המורכבת מפרטים אשר מנוכרים אחד לשני ומקיימים מגעים רופפים בשביל אינטרסים אישיים.
העידן החדש יצר אדם בעל מודעות עמוקה לרגשותיו ולעצמו , עוסק ומפתח אותם.
https://hebrewnews.com/article/40754
כתבה על השלכותיה של הפילוסופיה הפוסט מודרנית היום.
תקופת הרנסאנס-
פותחת את תקופת ''העת החדשה'', משמעות השם רנסאנס הוא לידה מחדש, ישנה תחייה ברמה התרבותית הפילוסופית והאומנותית.
התנועה הכילה אינטלקטואלים שניסו לחקור ולשפר את העולם באמצעות פיתוח גישות חדשות למחשבה על בסיס רעיונות מהעת העתיקה. ישנם שלוש מהפכות המאפיינות את העת החדשה, מהפכת הדפוס, ההומניזם והרפורמציה.
https://eureka.org.il/item/33875/%D7%9E%D7%94-%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%97%D7%A9%D7%94-%D7%91%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%A0%D7%A1%D7%90%D7%A0%D7%A1
(תקופת הרנסאנס-הסבר לילדים).
רנה דאקרט-
פילוסוף, מתמטיקאי מדען וסופר צרפתי שחי בתקופת הרנסאנס בשנים (1650-1596) ומכונה ''אבי הפילוסופיה המתמטיקאית'', הוא הראשון שסיפק מסגרת פילוסופית למדעי הטבע דבר שאיפשר לו להניח את עקרונות הרציונליזם ולהתוות דרך לעתיד בתחומי הפילוסופיה והמדע המודרני.
בספריו ניסה להגיע למערכת עקרונות שהן אמת שניתן להטיל בהן ספק, דקארט טען שהדבר היחיד הודאי הוא שניתן להטיל ספק בכל דבר, לשם כך הוא השתמש בשיטה של ספקנות מתודולוגית כלומר, לדחות כל רעיון שניתן להטיל בו ספק ואז להעלות אותו מחדש על מנת להשיג בסיס מוצק לידיעה אמיתית.
הספקנות בעיניי דקרט היא כוח מניע שמכריח אותנו לתבוע תשובה, לבסס את דברינו, ולתת תוקף וצידוק לאמת שלנו, זה מפתח אופי ביקורתי.
בנוסף, דקארט סבר שלגוף ולנפש מהות שונה, הגוף הוא חומרי והנפש רוחנית, אך קיימת ביניהם אינטראקציה הגוך משפיע על הנפש, ולהיפך.
זאת ועוד, הוא טוען שהדרך היחידה להוכיח בצורה ודאית את קיום האדם נובעת מהודאות שיש לנו תודעה, מכיוון שהתודעה לא נפרדת מהאדם, משמע שהאדם קיים.
הדרך לפתור בעיות היא על ידי חלוקת הבעיה בצורה מודולרית, לחלקים פשוטים ומעבר מן הפשוט למורכב.
יתרה מכך, המדע הוא אחיד, שיטת המחקר היא מהכלל אל הפרט, והיא לא משמשת רק כאמצעי לידע קיים אלא גם כמכשיר לגילוי אמת.
https://www.youtube.com/watch?v=HgYsJak6iIQ
(סרטון הסבר על המשפט ''אני חושב משמע אני קיים).
מישל דה מונטיין-
חי בתקופת הרנסנאס בשנים (1533-4532), מדינאי, קתולי, תושב בורדו שבצרפת.
ידוע בזכות ספרו ''המסות'' שמתמקד במחשבותיו. בחיבורו הוא כותב בצורה חדה ומעמיקה ובחוש הומור כדי להזכיר שלא לקחת דברים יותר מדי ברצינות, אך מבקר כל יומרנות שקשורה בידע, הוא היה אינטלקטואל שלא העריך את יהירותם של האינטלקטואלים. גישתו מאופיינת בפשטות ואנושיות. לדעתו כולם מסוגלים להגיע לרעיונות יפים ובעלי ערך גם אם לא חלק מהאליטה החברתית.
דה מונטיין תומך בחשיבה, אך מציע לא להפריז בחשיבותה וביכולתה של המחשבה האנושית, לדעתו אקדמאים הם אנשים המנותקים מהמציאות.
הדרך לאמוד חשיבות של נושא הוא דרך מידת הרלוונטיות שלו, והאם הוא גורם לאדם להרגיש טוב.
לדעתו צריך להנות מהלמידה ולכן לא צריך לקרוא ספרים קשים מדי.
מתנגד לאופן שבו החברה מכריחה אותנו ללמוד את מחשבותיהם של אחרים לפני שהספקנו ללמוד את של עצמנו.
בניגוד לאחרים בתקופת הרנסאנס מונטיין לא העריך את הגוף, לדעתו הוא בוגד בנו ומגביל.
יש להכיר במגרעות שלנו וכתוצאה מכך יהיה לנו קל יותר להתמודד, מאחר שנבין שזה משהו שמשותף לכולם, ה''אני'' המודרני, אני שמוגדר על ידי מודעות, האדם הוא מה שהוא תופס את עצמו, ולא מוכר על ידיו תאריו ותפקידי, האני גם פתוח לביקורת ובחינה, הוא אינו נכנע לסמכות, מסתמך על תבונתו הטבעית ושופט את עצמו.
גישה חינוכית- חינוך לספקנות, כהכנה לשיפוט עצמאי ולסמוך רק על עצמו בחיפוש אחרי האמת ולהגיע לתבונה טבעית, רק מי שיש לו דעה יכול להטיל בה ספק.
מונטיין מצדד בחינוך לפתיחות והקשבה, על המחנך לוודא שהחניך מעביר את כל הידע שלו דרך מסננת דקה של תבונה.
על המורה להימנע מללמד את דעותיו האישיות, אלא כל הזמן להציג דעות מנוגדות וחלופות.
המורה צריך להקשיב יותר מאשר הוא מושמע, ואף לעיתים לבטל את עצמו, לנסות לא לפעול מתוך סמכות כי היא עלולה להזיק לאלה שלא מעוניינים בלמידה, הסימן של החוכמה היא השמחה שבה.
מונטיין תומך בחינוך יחידני, ובהתרחקות מלמידה קולקטיבית, מפני שאי אפשר ללמד את כל התלמידים באותה צורה.
מבחינתו ספר הלימוד הטוב ביותר הוא העולם על החניך ללמוד מסביבתו הטבעית, מספרים, פוליטיקה, מכרים.
מבחינת גישתו המגדרית מונטיין מסביר כי הנשים צודקות כאשר הן מתלוננות על חוקים כי לא חוקקנו אותם יחד.
"חיינו מספיק למען אחרים; הבה נחיה למעננו את שאר החיים.(ציטוט על המושג חיים).
דומה ושונה בין הגישות- שני הפילוסופים של תקופת הרנסאנס מדברים על חינוך לספקנות, דקארט טובע שהדבר היחיד הוודאי הוא שניתן להטיל ספק בהכל ומונטיין מוסיף כי רק אדם שיש לו דעה יכול להטיל בה ספק.
השוני ביניהם הוא בנוגע לדרך הגוף, דקארט סבר שלגוף ולנפש מהות שונה, הגוף הוא חומרי והנפש רוחנית אך קיימת ביניהם אינטראקציה- הגוף משפיע על הנפש ולהפך. מונטיין לגמרי לא מעריך את הגוף לדעתו הגוף בוגד בנו ומגביל אותנו.
תקופת הנאורות-
תקופת ההשכלה החלה במאה ה18 ושמה לעצמה מטרה לבסס מוסר וידע על פי יסוד הלוגוצנטריות- ההגיון במרכז.
תפקידה של הרציונליות היא להחליף את הדת ולבסס אמיתות על פי השכל הישר, דבר שיוביל את העולם לקדמה.
תקופה זו פיתחה ערכים, אמונות ותפיסות בתחומי זכויות האזרח והפרט: חופש אישי, קניין, כבוד, שוויון.
בנוסף האנושות מתקדמת לקראת תנאי חיים טובים יותר מבחינה מוסרית פוליטית וטכנולוגית.
https://www.youtube.com/watch?v=Y6oYrnHT6lc
(תקציר של 2 דקות על תקופת הנאורות באירופה).
ז'אן זאק רוסו-
חי בשנים (1712-1778), יליד ז'נבה, חולל מהפכה במחשבה הפדגוגית.
תורתו החינוכית מרוכזת בספרו ''אמיל או על החינוך'', שהוא רומן אוטופי פילוסופי תרבותית מעיד על כך שהוא הטוב והחשוב ביותר שכתב, ספר זה נכתב במטרה להפנות את הקוראים לרעיונות שונים ועד היום משמש כמסמך חשוב למורים מחנכים ואנשי הוראה.
באמיל דן רוסו בסוגיית חינוכו של ילד ושמו אמיל ובמטרה להפוך אותו מילד לאזרח ראוי בחברה, דגם של אדם חדש, שבינו לבין האנשים האחרים בחברה יש חוזה חברתי.
דמות המחנך הוא למעשה רוסו עצמו.
החינוך מתחלק לארבעה שלבים מינקות עד בגרות, על כל אחד מהשלבים יש פירוט על המאפיינים היחודיים לו.
סופיה- מדבר על חינוך הנערה, נקודת המוצא של האישה הוא הגבר, עליה להשלים את תכונותיו ולהסב לו אושר, אין לסופיה עצמאות רוחנית.
החינוך של רוסו הוא אינדיבידואלי, הוא מאמין שהילד טוב מנעוריו, הוא מונע מהשפעות של התכונות שלו, המבוגרים סביבו וניסיונו האישי.
בכדי להצליח בחינוך אין להרבות בפקודות, יש לדרוש את קיום הפקודות. לא צריך לפנק את הילד ויש להרבות בשמחה בילדות, הילד מגיע להכרת העולם על ידי עבודה עצמית ולא על ידי ספרים, וכאשר הילד מפתח את כוחותיו העצמיים ולומד לסמוך על עצמו כך יוכל להביא תועלת לחברה.
"כל רֶשַׁע נובע מחולשה. הילד אינו רע אלא משום שהוא חלש; חזקו אותו, הוא יהיה טוב. שבכוחו לעשות הכול, לעולם לא יעשה רע. מכל שמות התואר המיוחסים לאל הכול-יכול, "טוב" הוא התכונה שבלעדיה אי אפשר לתפוס את מהותו." (מתוך ספרו אמיל, על החינוך).
ג'ון לוק-
פילוסוף אנגלי שחי בין השנים (1632-1704), התמחה במדעים, פרסם את הספר ''כמה מחשבות הנוגעות לחינוך'' שהיה לאחד החיבורים המשפיעים במאות ה18 19. במסגרתו טען כי יש לחנך את הילד על פי שלשוה מרכיבים- פיתוח גוף בריא, יצירת אישיות טובה, ובחירת תוכנית לימודים.
בספרו ''מסה על שכל האדם'' טען כי שכלו של האדם הוא ''לוח חלק'' (טבולה ראסה) ואינו מכיל רעיונות שטבועים בו מראש, והסביר את ההשפעות המשמעותיות של גיבוש אישיות הילד בגיל הרך ההכוונה בגל הרך יוצרת את הרישומים הראשונים על הלוח החלק.
לחינוך של לוק ארבע מטרות עיקריות-
רכישת מידות טובות- היסוד לאושר, בעזרת תרגול, חינוך מוסרי, דידקטיקה (אימון ועיצוב הרגלי חשיבה), התנגדות לשינון.
רכישת חוכמת חיים- ניהול אורח חיים מחושב, יעיל ונבון.
רכישת השכלה מקצועות מועילים לחינוך: אנגלית, מתמטיקה, גאוגרפיה, היסטוריה, תורת המידות והתעמלות.
למידת נימוסים והתנהגות ראויה בחברה- לימודים בשפת אם, כבוד לילד, חינוך שווה, אחריות, הכשרת הילד למילוי תפקידו בחברה.
ליברליזם- ממנחי יסודות הליברליזם, סבר כי יש ארבע זכויות יסוד טבעיות שהן חופש, ביטחון הרכוש, ביטחון החיים, והזכות להתנגד לשלטון עריצי.
הזכויות הטבעיות קודמות להוראות השלטון ומטרתם להבטיח את זכויות האזרח, רעיונותיו עמדו בבסיס המהפכה הצרפתית ובאו לידי ביטוי בהצהרת זכויות האזרח.
https://www.idi.org.il/tags/1794 (''לבירליזם'', מתוך המכון הישראלי לדמוקרטיה).
יוהאן היינרין פסטלוצ'י-
חי בשנים (1745-1827), מציריך, הושפע מרעיונותיו של רוסו ולוק, ראה במדינה ובחברה תוצר של אמנה חברתית, דרך של יחידים לדאוג לקיומם וקיבל את האמונה בילד ואת מרכזיותו בתהליך החינוך.
הוא תומך בחינוך הילד בתוך החברה, ורואה במשפחה כרשות חינוכית, ובאם כמחנכת הטבעית, העיקרית והראשונה. מבחינתו יש לחנך את כל הילדים מהמעמדות השונים תוך דגש לפיתוח מלא של כל התכונות והכישורים.
פסטלוצ'י שילב רעיונות פסיכולוגיים לעבודת החינוך כגון עיצוב דרכי הוראה חדשניים, חשיבות החקר והניסוי, מתן הזדמנויות חינוכיות שוות, יסודות ראשוניים למדע ולחינוך.
מאמין בניסיון החושים, ושם דגש על טיפוח אינטלקטואלי ואמונה בחשיבות השכל ובעיצוב האופי שמשקפת את עידן הנאורות והמודרניזם, שהתאפיין בהדגשת החינוך לטבע.
האמין שהדרך לתיקון המדינה נמצא בחינוך, חשוב שהחברה תדאג לחינוך החלשים.
על בית הספר לדאוג לחינוך משלים לחינוך ההורים.
המחנך חייב להכיר כל ילג ולגלות את עצמו ואת כוחותיו האישיים.
עמוס קומניוס-
כומר, מחנך וסופר צ'כי, אונס'ו העניק לו את התואר ''אבי המחשבה הפדגוגית המודרנית'' כתב את הספר ''הדידקטיקה הגדולה''- בו עוצבה משנתו החינוכית שבבסיסה הרעיון של חינוך לטבע, והפדגוגיה (תורת החינוך) הטבעית לדוגמא: הבסיס הפסיכולוגי של שיטות הוראה, הקשר בין הספר לחברה, הצורך בתוכנית לימודים ומבנה מנהלי של החינוך, הצורך בגוך לאומי שירכז את מחקר החינוך, ובכך פרץ דרך לרפורמות בתחום החינוך.
בין רעיונותיו-
בית ספר לכולם- למרות שהחינוך מוטל על ההורים יש להקים קבוצה מיוחדת של אנשים שיוכשרו להוראה ובניית מוסדות מיוחדים שיהוו בית ספר לכולם.
לימוד בשפת אם- בגלל שההוראה הייתה מנוהלת על ידי הכנסייה הספרים נכתבו בלטינית ומטרתם העיקרית הייתה הקניית קריאה וכתיבה לתפילות, השפה הלטינית הייתה שפת המלומדים והכנסייה ושלטה בכל הארצות הנוצריות באירופה, אך התלמידים לא שלטו בה. בשנת 1658 פירסם קומניוס את הספר ''העולם המצוייר'' , היו בו איורים לטקסט לטיני לצד תרגום לשפות האם של התלמידים, דבר זה היה מהפכני בתחום ההוראה, ספר זה שימש כספר הלימוד הבסיסי במשך מעל ל200 שנים.
למידה מאתגרת, מועילה ומהנה- לעורר את סקרנות הילדים, להציע מידע נעים ומועיל שיעורר את המוחות והתלמידים ירצו להקשיב לו ובנוסף לא להפעיל ענישה גופנית על התמידים כי זה יגרום לשנאה של הלמידה.
חינוך לחלשים- מבחינה מגדרית קומניוס טוען שלא צריך להרחיק את הבנות מלמידה כי יש להם את אותם כישורים. לילדים עם מוגבלות שכלית הוא אומר שהם אף צריכים יותר עזרה, ולא קיים אדם שהאינטלקט שלו לא ניתן לשיפור.
הוא ביקש לפתוח את דלתות בית הספר גם לעניים, אין הצדקה שהחינוך יהיה רק לעשירים.
למידה לאורך החיים- האדם צמא לידע ולומד כל החיים, יש היררכיה של מסגרות לימוד מהגן עד האוניברסיטה.
חינוך אוניברסלי- פנסופיה= ידע על שחוצה גבולות, ארצות, מדינות, דתות ותרבויות תסלק את כל הדעות הקדומות ותוביל לשלמות האדם.
השכלה גבוה- סלד מהפירוד שקיים בין מוסדות ההשכלה הגבוה, והנחלת ידע בדרך סמכותית ששוללת כל ביקורת עצמית, הגה את רעיון הקולג' האוניברסלי כדי ליצור תגליות חדשות ויצירת מאגר מידע עולמי דבר שלטענתו יאחד את כל בני האדם מבחינה רוחנית, תרבותית ודתית.
עמנואל קאנט-
Subtopic
טולסטוי-
חי בשנים (1910-1828), הקים בית ספר בשנת 1861 ראה את הילד במרכז העולם החינוכי והדגיש את זכותו להתפתח מתוך חירות בהתאם לתכונותיו מלידה, טען שיש לתת ליד חופשיות אך לא לעזוב אותו לנפשו לעשות כרצונו, כאשר אנו מגיעים לפעילות החינוכית אנו צריכים לראות את המידות העיקריות שהן אישיות הילד והפסיכולוגיה שלו.
הילד מטבעו הוא לומד חוקר וסקרן אך על המחנך לעודד אותו להגיע לשם.
הפדגוגיה שפיתח היא מתירנית מובהקת בשיטות ההוראה, בארגון תוכנית הלימודים, התכנים הלימודיים ועקרונות המשמעת. התמידים היו חופשיים להיכנס ולצאת כרצונם והמורים היו חופשיים ללמד בדרך ובאופן הנראים להם, תפקיד המורה הוא לקיים דיאלוג עם התלמיד.
המושג חינוך בשביל טולסטוי הוא תרבות שהיא מעצבת את כל ההשפעות המפתחות של האדם, מעניקה לו תפיסה רחבה ומספקת לו מידע חדש על ידי משחקים, ספרים, עבודה, הוראה, אומנויות.
החינוך הוא השפעת האדם על האדם האחר והוא נובע מארבעה גופים-
משפחה והורים- שרוצים לעצב את הילד כך שיהיה דומה להם.
דת- מייחס לה בסיס חוקי והגיוני יחיד לחינוך
ממשל- המכשירים אזרחים לשירות כמו צבא, בירוקרטיה, חקיקה, טכנולוגיה.
חברה- מבקשת לחנך אזרחים יעילים ומועילים לצרכי החברה והתפתחותה.
"עד מה בלתי צודקת היא, לפעמים, חלוקת האושר בחיים." (מתוך הספר ''מלחמה ושלום של טולסטוי).
דומה ושונה בין הפילוסופים-
עמוס קומניוס, גון לוק וזאן זאק רוסו מדברים על למידה מאתגרת, מועילה אשר תפתח את סקרנותו של הילד ורכישת השכלה מקצועית כמו מקצועות ליבה: גאוגרפיה, מתמטיקה.
זאן ג'אק רוסו וקורצאק שניהם מדברים על פוטנציאל הילד, הילד הוא טוב מנעוריו, ויש לפתח בו את הכישורים.
פסטלוצ'י ורוסו מדברים על שלבי התפתחות ובעיקר רואיןם באם כמחנכת הטבעית.
ג'ון לוק מדבר על הזכויות הטבעיות של האדם כמו הזכות לקניין, לחופש, לכבוד, יאנוש קורצאק מוסיף על זכויות האדם את זכויות הילד.
כל הפילוסופים של אותה התקופה מדבברים על שיטת הסקרנות המתודולוגית, לחקור את האמת, דגש על לימודי הטבע שזה לימוד מתוך עשייה וכמובן, הילד במרכז, התמקדשות בתחושותיו, רגשותיו והתפתחות הילד בראייה שהוא בסופו של דבר יהפוך להיות הבוגר החדש בעולם.
מודרניזם-
התנועה המודרנית התפתחה במאה ה19, מההנחה שיש לחדש צורות מסורתיות בתחומי האומנות, הספרות כי אלה נעשו מיושנים, ולהמציא את התרבות מחדש, המטרה היא למצוא את הדברים שמונעים התקדמות ולהחליף אותם בדרכים חדשות וטובות יותר. התפתח רעיון הפוזיטיביזם שמאמין כי הטבע פתוח לחקירה אובייקטיבית מלאה של האדם, פיתוח של הגיון ושיטה.
בתקופה זו יש השפעה משמעותית למרקסיזם- ייצור מודרני כמו חשמל, טלפון ומכונית.
ג'ון דיואי-
חי בשנים (1952-1859), פילוסוף, פסיכולוג ואיש חינוך אמריקאי, השפיעה השפעה רחבה על תחום החינוך.
בעיניי דיואי הפילוסופיה היא משימה אנושית שלה השפעה תרבותית וחברתית, דיואי היה נטורליסט וסבר כי המפתח ליצירת הגות היא להבין שהפילוסוף הוא יצור אנושי, ולכן זאת אחת מהדרכים של ההתנהגות האנושית.
דיואי נחשב לאחד ממייסדי האסכולה פרגמטיזם שמתייחסת לעשייה ולמציאות ומערערת על הספקנות, הפרגמטיזם לא מציע וודאות אבל באותה עת לא מוותר על חיפוש האמת.
כפונקציונאליסט (הסתגלות פעילה של האדם אל סביבתו), דיואי החליף את בעיית האמת בבעיית הערך, תורת הערכים היא המרכז סביבו מתגבשים כתביו, הפילוסופיה שהציע הובילה אותו לרעיונות מהפכניים בתהליך החינוך.
החינוך מבחינתו הוא תהליך מתמיד של גדילה שכלית, רגשית ומוסרית השלובות זו בזו. הדגש בחינוך צריך להיות על הרחבת האינטלקט, פיתוח כישורי פתרון בעיות וחשיבה יצירתית ולא על שינון.
לחינוך לחשיבה יש חמש דרכים: התמוטטות ההרגל, גישה לפתרון, הנחיות בחיפוש אחר התשובה, הבדלים בהנחות והניסוי עצמו, שבו בוחנים את ההנחות כנגד ההבדלים.
מטרות החינוך הם להכין את הילד לקראת החיים, ופיתוח יכולת אחריות על עצמו. ללמוד להתמקד ברגשות הילד, היחיד בתוך חברה ומשמעותו.
החינוך המוסרי הוא חלק ממשנתו של דיואי, היא בעצם התנהגותם של בני אדם, ומטרתה היא לנסח את ההבחנה בין התנהגות טובה לרעה, דיואי מנתח את הטבע האנושי באמצעות דחף, הרגל ותבונה.
דחף הם דפוסי התנהגות יציבים, התבונה היא צורה של פעילות, נמצאת במקום שבו ההרגלים מאבדים את משמעותם.
הלימוד בבית הספר צריך להיות לימוד של מיומנויות, ולימוד איך להיות אזרח במדינה, מפני שבית הספר הוא צורה של חיים חברתיים, שיכולות להועיל בשימוש בפוטנציאל הילד בתוך החברה. תפקידו של המורה הוא לעזור לחניכיו לתכנן את הפעולות שלהם לשם הבנת הידע, ולסייע בתהליך ההסתגלות של הילד על ידי הענקת שלטון מלא לכל כוחותיו.
שלושת כלים חשובים בתהליך למידה הם הדמות, הדימוי והדמיון, יש ליצור לילד דימויים ודמויות נכונים ועל המורה להשקיע באימון כוח הדימוי של הילד.
תוכנית הלימודים צריכה להשקיע יותר בפעולות החברתיות של הילד ונסיונות הילד (למידה מותך עשייה) , הכרת המורשת החברתית, ולא בלימוד חומר טכני ובנוסף תוכנית הלימודים לא צריכה להיות קבועה מראש.
מבחינת דת דיואי תוקף את מקום הדת, תפקידה והשפעתה על העולם המערבי, המטאפיזיקה (הסבר טבע המציאות), בולמת את האפשרות למחקר במדע.
