af Iris Barnea 5 år siden
991
Mere som dette
אקספרסיוניזם הוא סגנון באמנות שמדגיש את הביטוי העצמי, הפיוט האמנותי ואפילו בצורה מוגזמת, במקום את המציאותי. במילים אחרות - במקום לתאר את מה שקיים בטבע, אקספרסיוניסט מתאר את הלכי רוחו ותחושותיו לנוכח המציאות.
קבוצת "הפרש הכחול" היא קבוצה של ציירים אקספרסיוניסטים שנוסדה ב 1911. הקבוצה החלה את פעילותה ב-1912 בעיר מינכן, ולאחר מכן עקרה והחלה לפעול בכפר הציורי מורנאו בהרי האלפים.
הקבוצה קיבלה את שמה מתוך יצירת ילדים שנקראה הפרש הכחול, אגדה על אביר היוצא לתקן את עוולות העולם. כמוהו הרגישו חברי הקבוצה שעליהם ליצור זרם חדש ולתקן את העולם מכבלי האמנות המסורתית.
תפיסת עולמה של התנועה היא כי "הרוח היצירתית חבויה בתוך החומר" (קנדינסקי) והצורות והצבעים הם הביטוי החיצוני של אותה רוח.
קומפוזיציה מספר 4
ההר הכחול
תאר את היצירה בהרחבה (תאר מה אתה רואה)
מוטיבים ביצירה
כריכה - הפרש בכחול
קבוצת הגשר היא קבוצת ציירים אקספרסיוניסטים גרמנים שהתקיימה בין השנים 1905-1913.
הקבוצה הוקמה על ידי קבוצת סטודנטים לאדריכלות בעיר דרזדן בגרמניה.
אקספרסיוניזם גרמני - הגשר
החל מתחילת המאה העשרים הורגשה בגרמניה שאיפה של האמנים לביטוי עצמי באמצעים אמנותיים אקספרסיביים.
הרומנטיקה של המאה ה- 19 חידדה את מודעותם העצמאית של האמנים הגרמנים והביאה אותם אט, אט לשחרור מהמוסכמות. אותם אמנים התחברו לתחושות האפוקליפטיות של האמנים הגרמנים מסוף תקופת הרנסנס.
האמנות האימפרסיוניסטית שהיתה, בתחילת המאה ה- 20 האמנות המודרנית ביותר מבחינת הממסד האמנותי, עובדה שגרמה לאמנים הגרמנים האוונגרדים להתרחק מתיאור הווי החיים הבורגנים, הקליל והנחמד. עם נטיית לבם זו, היו צריכים אותם אמנים להתמודד עם הצבע הסוגסטיבי של גוגן ועם נושאיו שהיו רחוקים מתרבות המערב ועם סגנונו הבוטה והמיוחד של ואן גוך שביטא מצב של מאבק קיומי תמידי. החיפוש הזה, אחר ביטוי להלכי הנפש ולמצוקות קירב אותם ליצירתו של מונק שבה, הם מצאו מענה הולם לרגשותיהם ולשאיפותיהם, בקו, בכתם ובנושא.
יש הטוענים שהאקספרסיוניזם הגרמני היה גם תגובה לפוביזם.
חשוב לזכור כי גרמניה, באותה תקופה, היתה מורכבת מערים גדולות שכל אחת מהן היתה מנותקת מהאחרות מבחינה תרבותית ואף היתה תחרות ביניהן, האמנות הושפעה בעיקר מהמסורת המקומית ולכן בראשית המאה ה- 20 פעלו בגרמניה קבוצות שלאמנים ללא קשר ביניהן.
ב- 1871, לאחר איחוד גרמניה, ברלין, שהפכה למושב הקנצלר, הפכה למרכז תרבותי. העיר הפכה למרכז מסחרי וכלכלי של גרמניה כולה. ועם הזמן הפכה גם למרכז תרבותי של גרמניה. אחרי ברלין גם מינכן הפכה למרכז בינלאומי חשוב ואחריה דרזדן, קלן והאנובר.
ב- 1905 התגבשה קבוצת אמנים בדרזדן. קבוצת האמנים הכי מאורגנת שהית במאה ה- 20.
הגרעין המייסד את קבוצת הגשר היה ארבעה חברים שנפגשו בפקולטה לארכיטקטורה בדרזדן: ארנסט לודוויג קירשנר, אריך הקל, קרל שמידט-רוטלוף ופריץ בלייל. הם נפגשו במהלך הלימודים כאשר מה שמאחד אותם הוא סלידתם מהאווירה השלווה והמפונקת של העיר, על אוכלוסייתה הבורגנית.
קירשנר היה הדומיננטי ביותר ונולדה מצטרף רק ב- 1906 ונהיה מאד חשוב לקבוצה ובעצמו.
האמנים מבטאים מחאה אל הבוהמה נגד החומרנות, האימפריאליזם. הם מחפשים משהו רוחני יותר. יש המייחסים להם תחושה נבואית משהו ביצירה שלהם שמשדר מתחים שמתבטאים מאוחר יותר במלחמת העולם הראשונה. יש האומרים שאמנים אלו הקדימו את זמנם.
את שם הקבוצה – "הגשר" – הציע שמידט-רוטלוף שהסביר: "...הגשר שימשוך את כל האלמנטים המהפכניים והחתרניים".
חברי הקבוצה כתבו מניפסט שאמר בין השאר: "...מתוך אמונה בקדמה בדור חדש של יוצרים ושל מעריכים, קוראים אנו לכל בני הנוער להתאחד. אנו, הנוער הנושא את העתיד, רוצים ליצור לעצמנו חופש פיזי ורוחני לעומת ערכי דור הממסד הישן. כל מי שמביע באופן בלתי אמצעי ובכנות את הכוח היצירתי הטמון בו, הוא אחד מאתנו."
בתחילת הדרך היו יושבים בחדרו השכור של קירשנר אבל מהר מאד שכרו אטליז ישן והחלו לחיות שם ולעבוד שם – המקום שימש אותם כסדנא לעבודת גילוף העץ שלהם. האטליז היה ברובע פועלים מה שאפשר להם להתנתק סופית מחיי הבורגנות בדרזדן. אורח חייהם היה בוהמיאני טיפוסי: ישנו בשעות היום, עבדו בלילות והתקיימו מקפה, לחם וסיגריות.
בתחילת דרכם של חברי הקבוצה השיתוף וההדדיות היו כה גדולים שהם היו חותמים איש על יצירות רעהו וההשפעה ההדדית הייתה חזקה מאד.
קירשנר שהיה מנהיג הקבוצה נסע לנירנברג וראה שם יצירות של דירר והושפע מהן מאד. חברי הקבוצה ראו גם את יצירותיהם של ואן גוך ומונק והושפעו מאד גם מהן.
כאמור, ב- 1906, ראו החברים תערוכה של נולדה, שהיה מבוגר מהם, יצירתו הבוטה והאקספרסיבית תאמה את תחושותיהם וסגנונם והם הציעו לו להצטרף אליהם לקבוצה. הוא הסכים ואחרי שנתיים – פרש.
ב- 1906 מצטרף אמן נוסף – מקס פכשטיין, שנוסע לאחר שנתיים לפריז ונתקל שם ביצירות הפוביסטיות, הוא מתרשם מהן והופך לחוליית הקישור בין האקספרסיוניזם הצרפתי לס\זה הגרמני. שאלה שהרבה היסטוריונים של אמנות מתחבטים בה היא: <לא ברור עד כמה היתה ההשפעה של הפובים על קבוצת הגשר, לא ברור לגמרי אם כולם ראו את היצירות הפוביסטיות אולם חשוב לציין שהם טענו בתוקף שהתפתחותם היתה עצמאית וקירשנר אפילו שינה תאריכים על תמונותיו ומסר עדויות לא מדויקות כדי "להוכיח" שסגנונו התפתח באופן עצמאי, לפני קיום מגע עם הפוביסטים. יש האומרים שהוא הצליח להוכיח בדיוק את ההפך.
חשיבותו של פכשטיין היתה בדבר נוסף: הוא נסע לברלין כדי להציג ב"סלון הדחויים" שלהם שהסגנון המקובל אז עליהם היה האימפרסיוניזם והרומנטיקה הגרמנית. הוא נדחה על הסף. יחד עם קבוצת אמנים דחוייה אף היא הקים פכשטיין תערוכה נפרדת ושם מצאו אמני הגשר מקום להציג. בזה אחר זה הם עברו לברלין (ב- 1911 כולם כבר היו בברלין) וב- 1913, התפרקו, זאת לאחר שקירשנר כתב דו"ח אגוצנטרי וחד-צדדי על התגבשות הקבוצה, כשהוא מדגיש בעיקר את חשיבותו ותרומתו לעניין.
ב- 1905 ערכו חברי "הגשר" תערוכה ראשונה מיצירותיהם בבית-חרושת למנורות בדרזדן אבל התערוכה לא זכתה להצלחה או להכרה ציבורית לכן, הם החליטו לפרסם אחת לשנה חוברת שתהא מעין מניפסט שמבטא את רעיונותיהם, הם רצו לפרסם ברבים את סגנון יצירתם ולכן דרשו ממנויים לשלם סכום סמלי עבור החוברת. החוברת כללה הדפסי עץ מקוריים ודו"חות על פעילות הקבוצה. על החוברת הראשונה הודפסה בעשרים עותקים, ועמוד הכריכה שלה שכלל טקסט כתוב של משנתם נעשה בחיתוך עץ ובהדפסה ידנית – "המניפסט של קבוצת הגשר", 1906, קירשנר,חיתוך עץ: נראה, על-פי יצירה זו שההשפעה המיידית על קירשנר היתה זו של שלהי המאה ה- 19. בניתן לראות קו גלי של שני צוקים, ההופכים לתווי פנים בצדודית, ניכרת השפעת הסגנון הדקורטיבי הנפוץ של ה"יוגנדשטיל" או ארט נבו. מול הקו המתפתל, ישנו חיתוך האותיות שמראה על רצון ליצור צורות חדשות: בהירות הכתב היא שולית והעיקר הוא הרושם הנועז והזוויתי, שיש אומרים שהוא מעורר תחושה של מקצב תופי טם-טם.
אחת מתמונות השמן המוקדמות של קירשנר היא – "אגם בפארק דרזדן", 1906, שמן על בד: היצירה מעוגנת במסורת האימפרסיוניסטית – אווירה רעננה של הציור תחת כיפת השמיים. תחושת הנוף, השפעת האור, שימוש בצבעים טהורים ללא התחשבות בצבע המקומי של האובייקט. חיתוך הסצנה על-ידי המסגרת מראה לכידת נתח של מציאות – ז"א ציות לחוקי הקומפוזיציה של הבד ולא לחוקי הטבע מה שמראה על התרחקות מהסגנון האימפרסיוניסטי. משיכות המכחול – ארוכות, עבות בשכבתן – מראות על השפעה מואן גוך – סערת הרגשות מועברת על-ידי כלים אמנותיים.
.
צייר ואמן הדפס גרמני, אחד ממנהיגי הקבוצה האקספרסיוניסטית "הגשר". סגנונו נודע בזכות נושאיו האישיים, והמתח הפסיכולוגי והארוטי שביצירותיו.
בשנת 1898 התרשם קירשנר עמוקות מהעבודות הגרפיות של האמן הגותי, אלברכט דירר, והשפעתו עליו הייתה רבה במשך כל חייו. אמן נוסף שהשפיע על קירשנר בתקופה זו היה הצייר הנורווגי אדוארד מונק, שגרם לקירשנר להבהיר את פלטת הצבעים שהיה מורגל אליה עד אז.
בשנת 1904 ראה קירשנר בפעם הראשונה מסכות אפריקניות שהוצגו במוזאון בדרזדן. המפגש הזה גרם לקירשנר לפשט את צורותיו. השפעות נוספות עליו היו הפוביסטים הצרפתים וההדפסים היפניים.
קירשנר למד אדריכלות וציור בדרזדן בין השנים 1905-1901. בשנת 1905 הקים ביחד עם אריך הקל וקרל שמידט-רודולף את קבוצת "הגשר". כשבוע לאחר ההקמה הצטרף לקבוצה גם האמן אמיל נולדה.
בעבור קירשנר האמנות היא תרגום בעל כוח מידי של קונפליקטים פנימיים, פסיכולוגיים, הבאים לידי ביטוי בצורה חזותית. רבות מיצירותיו נוגעות בנושאי "גבריות" ו"ארוטיקה". הציור
(1907) מצליח ליצור אצל הצופה אי נחת. הקו העגלגל והקצבי שבהן מצוירות נשים אופנתיות ברחוב מצביע על עדינות ואצילות, אך קו המתאר החזק, הצבעים העזים ופניהן המתוארות כפני מסכה מעידים על כוחות אפלים פנימיים.
הציור
(1908) הוא ארוטי מאוד, והליתוגרפיה "ראש של גבר עם אישה עירומה" הוא ארוטי ואף מביע פנטזיה מינית אלימה מסויטת.
בשנת 1911 עברו חברי קבוצת "הגשר" לגור בברלין. באותה תקופה יצר קירשנר חיתוכי עץ הנחשבים לבין האיכותיים ביותר שנוצרו במאה העשרים. חיתוכי עץ אלה הופיעו פעמים רבות בעיתון האוונגרדי " דר שטרום". דוגמה לכך היא העבודה "סיפור נפלא" (1915). חיתוכי העץ מאופיינים בקו מתאר פראי ותוקפני ועיוותי צורות.
נושאי הציור של קירשנר בתקופה זו הם תיאורים של החיים בעיר והמאבק ההישרדותי בעיר הגדולה. הצבעים שבהם הוא משתמש הם כהים, הצורות זוויתיות, אחוזות תזזית. היצירה
(1913) היא דוגמה לכך.
בשנת 1915 התגייס קירשנר לצבא, אך כעבור שישה חודשים בלבד שוחרר בגלל מחלת השחפת שתקפה אותו. בעקבות השירות הצבאי סבל ממשבר גופני ונפשי, ולכן עבר לשווייץ השקטה. בשווייץ צייר ציורי נוף רבים בעלי אופי אלגורי. ציורים אלה שלווים ומציגים את האדם החיי בשלום עם הטבע, מרוחק מחיי העיר.
קירשנר סבל רבות מדיכאון. בשנת 1937 הכריזו הנאצים על עבודותיו כבזויות ומבזות, בעקבות הכרזה זו שקע קירשנר .בדיכאון הכבד ביותר שחווה, וכעבור שנה התאבד
המינפייסט של תנועת הגשר
כיכר פוסטדם
"כיכר פוטסדאם", 1913-14, שמן על בד: ביצירה זו הבדידות והניכור הופכים מוחשיים מאד. יצירה זו גדולה במידותיה מהיצירות הקודמות. הוא סיים אותה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הכיכר המרכזית של ברלין מתוארת בשעת חצות (השעון מורה על השעה), זוהי כיכר מרכזית וידועה בברלין – ניתן להשוות את היצירה לתצלום הכיכר ולהשוות את הגודל ואופי מיקום הבניינים. בהשוואה ניתן לראות כמה הוא היה חופשי בלעוות יחסי גדלים במטרה להדגיש את תחושת הסחרחורת והעולם הבלתי מציאותי. התיאור מעוות, מבחינת חלל ונמתח לכיוונים שונים שיוצרים תחושה מאיית. אין פרופורציות בין הכיכר לבין הנשים העומדות עליו, הן נראות כאילו עוד רגע יפלו אך הן עומדות בביטחון ומשדרות גאווה מתנשאת. חשוב לשים לב שכל בניין וכל אזור צויר מנקודת מבט שונה.
אם משווים את היצירה הזו ליצירה הקודמת ניתן למצוא דמיון בדמויות השונות – שתי הנשים במרכז והגברים סביבן ומאחוריהן. אבל – אם ביצירה הקודמת היה איזה שהוא קשר בין שתי הנשים הרי שכאן תחושת הבדידות מחריפה ואין שום קשר בין שתי הנשים. כל אישה לעצמה, שוחרת לטרף, ישנה סברה שהן יצאניות, כשהצעיף השחור, צעיף האלמנות מסגיר אותן, שכן עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נהגו יצאניות ברלין להתחזות לאלמנות מלחמה. קירשנר יוצר את הנשים כמו ציפורי טרף – הנוצות בכובע, הזרת המעוותת. פניה של השנייה הן כמו המשך לבניין שמאחוריה, גבותיה כמו הקשתות של הבניין.
ניתן לחוש ביצירה את אווירת המתח שרחשה מתחת לפני השטח באירופה שלפני ההתלקחות.
לאחר הכרזת המלחמה, גויס קירשנר לצבא וצורף לחיל התותחנים. קירשנר התקשה להסתגל למסגרת הצבאית הנוקשה וחווה משברים נפשיים וגופניים חמורים. המסגרת הצבאית ואימת הקרב קטעה את התנופה היצירתית. חשוב לציין כי לא רק המלחמה היתה אחראית למשבר, גם הוא כמו ואן גוך, מונק ואנסור לפניו, היה עסוק בחיפוש עצמי ובחשיפה עצמית שהובילו, בסופו של דבר, לטשטוש הגבולות בין ישותו העצמית לבין העולם הסובב אותו והיה לאדם חולה נפשית. סביר להניח שההתמוטטות היתה קורת גם ללא לחצי המלחמה והסובב אותה. באותה תקופה הרבה קירשנר לצייר דיוקנאות עצמיים בשלבים שונים של מחלתו:
אמצעים חזותיים
Subtopic
אמיל נולדה (1867-1956):
נולדה בכלל לא היה שם משפחתו של אמיל אלא הנסן, הוא נולד ליד העיירה נולדה על הגבול בין גרמניה לדנמרק וב- 1904 החל לחתום על ציוריו בשם – אמיל נולדה. הוא התחיל לצייר רק ב- 1898 כשהיה בן 31. בנעוריו, למד עיצוב רהיטים ורק בזכות רישום שלו שזכה להידפס כגלויה החל לעסוק במלאכת הציור. בשנים 1899-1900 שהה נולדה בפאריז ושם התגבש סגנונו שעבר דרך הרומנטיקה הגרמנית, דרך אימפרסיוניזם לאקספרסיוניזם. ב- 1906 הצטרף נולדה לקבוצת "הגשר", שבגלל גילו המתקדם ובשלותו היצירתית היה איתם רק תקופה קצרה. למרות הזמן הקצר, ייחודו הסגנוני תרם הרבה לקבוצה בפרט ולאקספרסיוניזם הגרמני בכלל. הבעיה שלו היתה שהוא הרגיש שהוא לא לומד מחברי הקבוצה יותר מידי, חוץ מחיתוכי העץ והיה לו קשה עם חיי הקומונה, הביקורת ההדדית, השאיפה לסגנון אחיד והויכוחים האינטלקטואליים האינסופיים. לכן, אחרי שנה במחיצתם, ב- 1907 נפרד נולדה מהקבוצה וחי חיים של זאב בודד בחיפושים אחרי סגנון וביטוי אישי.
נולדה היה כפרי ודתי מאד ולכן ביקש להביע את רגשותיו באופן אינטואיטיבי. גישתו היתה אינסטינקטיבית ואנטי-אינטלקטואלית, כשהוא דוחה את האילוץ לתת תיאור נטורליסטי. הוא הושפע לא רק מסגנונו של ואן גוך אלא בעיקר מצבעיו. נולדה העדיף צבעים חמים ועשה שימוש אגרסיבי בצבע, עד שיצר תחושה של תבליט. הצבע, כך טען, ביטא רגשות ותחושות.
ב- 1909 הצליח נולדה לגבש סגנון ייחודי רק לו שבו רגשות דתיים ראשוניים מובעים בעזרת צבע ובעזרת אווירה פרימיטיביסטית:
יצירות
הסעודה האחרונה
"הסעודה האחרונה", 1909, שמן על בד: יצירה זו נחשבת ליצירתו הדתית הראשונה. רבים רואים בו עוצמה, כאב והחצנת רגשות, דברים שהיו נדירים בציור האקספרסיוניסטי באותו זמן.
ייחודו של הציור הוא, קודם כל, בהיבט האיקונוגרפי המיוחד שהעניק נולדה לסצנה: במקום תיאור הסעודה המסורתי (כמו אצל ליאונרדו דה-וינצ'י) ומיקומו המסורתי של ישו בין תלמידיו... צייר נולדה את יו כדמות שהשלימה עם קיצה הקרב. פניו מיוסרות, ידיו אוחזות בגביע היין ונוכחותו הפיסית מדגישה את ריחוקו הנפשי מתלמידיו, שמנסים להפנות אליהם את תשומת ליבו.
אין זכר לשולחן הסעודה או למיקומו הבעייתי של יהודה איש קריות, למרות שאולי הדמות שבגבה אלינו היא יהודה.
ישו אינו מטיף לתלמידיו מוסר ונראה על-פי ארשת פניו כי הוא מתייסר בעצמו.
התלמידים מתוארים בתווי פנים גסים, חלקם אולי נראים כאילו הם מבינים מה צפוי ופניהם מיוסרים וחלקם נראים שווי נפש.
הקומפוזיציה דחוסה והדמויות פורצות קדימה, לעבר הצופה, גופן ממלא את כל הבד. אין חלל על הבד ואין אנו יודעים היכן הסצנה מתרחשת.
הצבע גם הוא תורם לאווירה ביצירה, הצבע גדוש וכהה בתחתית הציור מדגיש את המרקם של פניהם ובגדיהם של הדמויות. הצבעים בעיקר חמים – אדום, אוקר, כתום.
נולדה עושה בדיוק ההפך ממה שעשה ליאונרדו מבחינת צורה, מרחב, בפניהן של הדמויות ניתן לראות עוויות של אקסטאזה דתית, הן כעורות. הדמויות שוכחות את עצמן בתוך החוויה הדתית.
חשוב לזכור כי גם נולדה נחשף לאמנות הפרימיטיבית והושפע ממנה.
